דחיית בר"ע על גז"ד שניתן למואשם בעבירה של ניהול מקום הימורים

           כנגד המבקש הוגש, ביום 4.9.05, לבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו כתב אישום מתוקן (ת.פ. 4986/05), המייחס לו עבירה של ניהול מקום להימורים או הגרלות לפי סעיף 228 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין).

           ביום 10.7.06 הרשיע בית-משפט השלום (כבוד השופטת ר' גיליה) את המבקש - על-פי הודאתו - בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום וכן בחמישה תיקים נוספים שצורפו לבקשת המבקש בעבירות בניגוד לסעיפים 225, 228 ו- 287 לחוק העונשין, שעניינם איסור הגרלות והימורים, איסור החזקה והנהלה של מקום המשמש למשחקים אסורים והפרת הוראה חוקית. מדובר בעבירות שנעברו על-ידי המבקש בתקופה שבין ספטמבר 2004 ועד אפריל 2006.

           בעקבות בקשתו של המבקש לצרף שני תיקים נוספים הפתוחים נגדו, ביום 3.9.06 הרשיע בית-משפט השלום את המבקש - על-פי הודאתו - בעבירות בניגוד לסעיפים 228 ו- 287 לחוק העונשין.

           בית-משפט השלום גזר על המבקש, ביום 18.9.06, עונש של מאסר בפועל למשך 5 חודשים; מאסר על תנאי למשך 10 חודשים והתנאי הוא, שהמבקש לא יעבור את העבירות בהן הורשע במשך 3 שנים מיום שחרורו ממאסר וקנס בסך 2,000 ש"ח או 60 ימי מאסר תמורתם. כן נקבע, כי כספים ואביזרי משחק שנתפסו כמוצגים - יחולטו.

           על פסק-הדין של בית-משפט השלום ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בערעורו טען המבקש, כי סטה בית-משפט השלום מרמת הענישה המקובלת בעבירות מסוג זה. כמו-כן, טען המבקש, כי יש מקום להתחשב בנסיבותיו האישיות, לפיהן עלה לארץ בשנת 1999, ללא עבר פלילי ומצבו הרפואי. לטענת המבקש, חלה החמרה במצבו הרפואי מאז מתן גזר-הדין של בית-משפט השלום. עוד הוסיף וטען המבקש, כי בית-משפט השלום ציין, כי בשל מצבו הרפואי של המבקש, הוא לא יוכל לזכות לעבודות שירות, אולם לטעמו, לא היה מקום להחמיר עמו דווקא בשל מצבו הרפואי.

           בית-המשפט המחוזי (כבוד סגנית-הנשיא ד' ברלינר, סגן-הנשיא ז' המר והשופטת ת' שפירא) דחה, ביום 2.1.08, את הערעור.

           מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה שב המבקש על טענותיו כפי שהעלה בפני בית-המשפט המחוזי.

           בקשת רשות הערעור מתייחסת לרכיב העונשי בלבד ובמסגרתה מבקש בא-כוח המבקש להמיר את עונש המאסר בן חמשת החודשים באופן כזה, שהעונש ירוצה בדרך של עבודות שירות. לטענתו, המבקש הינו נכה, אשר כתוצאה ממחלת הפוליו בה לקה בגיל צעיר, רגלו הימנית לא התפתחה וכל חייו הוא סבל מכאבים וסיבוכים בגין נכות זו ובעטיה נאלץ אף לעבור מספר ניתוחים. כמו-כן נטען, כי מצבו הרפואי של המבקש נמצא בהחמרה מתמדת. לטעמו, מצבו הרפואי מהווה נסיבה להקלה בעונשו של המבקש ולו הקלה שתתבטא בהמרת עונש המאסר בעונש מאסר שירוצה בעבודות שירות. לטענת בא-כוח המבקש, שגה בית-המשפט המחוזי בכך שהתעלם מהטענה, לפיה היה על בית-משפט השלום להפנות את המבקש לשירות המבחן לשם קבלת תסקיר בעניינו בטרם יגזור עליו עונש מאסר בפועל, זאת במיוחד לאור נסיבותיו האישיות הקשות.

           החלטתי לדחות את בקשת רשות הערעור, וזאת ללא צורך בקבלת תגובת המשיבה.

           עניינו של המבקש נדון בשתי ערכאות. הכלל הוא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית (ראו 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (להלן: חניון חיפה)). בענייננו, בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה.

           כמו-כן, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.97); רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.97)). בענייננו ולאור נסיבות המקרה שבפנינו, העונש שהוטל על המבקש אינו מצדיק התערבות בית-משפט זה. 

           אף לגופו של עניין, דין בקשת רשות הערעור להידחות. התנהגות המבקש מלמדת, כי לא הפנים את הלקח. הוא נתפס פעם אחר פעם בפשיטות המשטרה, אולם הדבר לא מנע ממנו להפסיק את ביצוע העבירות. אף לאחר שהודה המבקש בפני בית-המשפט בביצוע העבירות בהן מדובר, הוא המשיך לבצע שתי עבירות דומות נוספות. שוכנעתי, כי צדק בית-משפט השלום בקובעו, בגזר-הדין, כי אם יסתפק בענישה מותנית בלבד או במאסר שירוצה בדרך של עבודות שירות, הדבר יהווה התחשבות מופרזת עם המבקש ויחטיא את החובה להביע מסר עונשי בגין מעשיו. בנסיבות אלה, סבור אני, כי אין למבקש להלין אלא על עצמו.

           בא-כוח המבקש טוען עוד, כי טעה בית-משפט השלום בגזר-דינו, עת קבע, כי "בהקשר זה לא למיותר להזכיר, שספק רב אם הנאשם יימצא מתאים לבצע עבודות שירות לאור מצבו הבריאותי". לטעמו, קביעת בית-משפט השלום משמעה, כי נכותו של המבקש עומדת לו לרועץ ובעטיה גזר עליו בית-משפט השלום עונש מחמיר של מאסר בפועל.

           טענה זו דינה להידחות. בית-משפט השלום קבע בגזר-דינו, כי:

"קבלת עתירת ב"כ הנאשם להסתפק במקרה זה בענישה מותנית בלבד, או במאסר שירוצה בדרך של עבודות שירות תהווה התחשבות מופרזת עם הנאשם ותחטיא את החובה להביע מסר עונשי ראוי בגין מעשיו, כמו גם החובה לתת ביטוי עונשי לעבירות שביצע ולזלזול שהפגין בכיבוד החוק.

בהקשר זה לא למיותר להזכיר, שספק רב אם הנאשם יימצא מתאים לבצע עבודות שירות לאור מצבו הבריאותי". 

           עיון בפסקה כולה מלמד, כי הערת בית-משפט השלום בסיום הפסקה נאמרה כבדרך אגב, ולא כאמרה עיקרית. הדברים עולים במפורש, כאשר קבע בית-משפט השלום ברישא הפסקה, כי אין להסתפק במקרה זה בענישה מותנית או במאסר שירוצה בדרך של עבודות שירות, שכן ענישה מסוג זה תהווה, בנסיבות המקרה, התחשבות מופרזת עם המבקש.

           אשר לנסיבותיו האישיות של המבקש, בית-משפט השלום התחשב ולקח בחשבון את נסיבותיו האישיות עת גזר את עונשו. וכך קבע:

"לצורך גזירת הדין אקח בחשבון את העובדה שזוהי הרשעתו הפלילית הראשונה של הנאשם, כמו גם מאסרו הראשון ולכן לא אמצה את הדין. אקח בחשבון לקולא גם את גילו הלא צעיר של הנאשם ואת מצבו הבריאותי."